מסטול מסטול

אז ישבתי היום עצבנית, שוב, כלפי אותו בחור שאני רוצה ונעלם לי
הוא ניסה לדבר איתי ולא הגבתי בחביבות יתרה..
הוא קלט את זה וניסיתי לחזור בי. בערב הוא תפס אותי ורצה לגרור אותי לריקוד בשביל הצחוק. גילגלתי איתו כמה מילים והוא הסכים לעשות איתי שורה. הלכתי להביא את החומר ועלינו לחדר הזוגי, שם ישבנו והכנו שורות. תוך כדי דיברנו. גילגלנו שטר ועשינו כל אחד. הוא היה כל כך דומה לבחור שהייתי איתו לילה לפני, מבחינה חיצונית. זה היה הזוי. שמתי עליו עין עוד קודם וגם ציינתי לעצמי כמה שהם דומים. במהלך השיחה אפילו קראתי לו בשם הבחור הקודם. היו לו כמה פעמים של אדישות ו״לא אכפת לי״ יציאות שכאלה שלא הבנתי. הוא הגיב על נושאים באדישות אידיוטית, או כשל מלהסביר את עצמו. למרות שהיה בחור די ממוקד ומפוקס על חייו. ישבתי וחשבתי על זה היום: אני נמשכת אליו, הייתי לילה לפני עם בחור שדומה לו, ולפני שנתיים עם בחור שדומה לשניהם שרציתי ממש. וניסיתי להבין מה אני אוהבת בחיצוניות שלהם. הם לא היה יפיופים סטנדרטיים (או שכן?), הם מאוד הזכירו לי את עצמי, בתור ילדה. הבנתי שאני מזהה בהם את עצמי ומכאן נובעת רבותנו המשיכה שלי. מה זה אומר עלי שאני נמשכת מינית למישהו שמזכיר לי את עצמי? ואולי הם לא מזכירים לי עצמי אלא מישהו או משהו אחר? זה מעניין.
הוא דיבר הרבה על הפחד שלו מאינטימיות. זה ריתק והרחיק אותי בו זמנית. אמרתי למרקו שזה נראה לי הזוי שאני נמשכת חיצונית לאדם שכל כך מזכיר לי את עצמי אבל כל כך שונה ממני. הרי אני כדור של אהבה וחום. הוא אמר ״יכול להיות שזו הסיבה שהכרתם. בשביל שתלמדו אחד מהשניה״

Advertisements
Categories: Uncategorized | Leave a comment

הרהורים בחמש בבוקר

שועל שלי, זהו. הודעת לי שלא תוכל לחזור לעוד פעם אחת. אני עצובה. וכנראה שבגלל שעצוב לי לאבד את הפנטזיה שיצרתי לעצמי בראש; מצאתי נפש יפיפייה, הרגשתי שמזה המון זמן מישהו מבין אותי. באמת. הכימיה היתה נדירה. הסקס מעולה. כבר הפלגתי על כנפי דמיונות. ראיתי אותנו בארץ במיטה אחת משותפת. אני לא נוטה לרוץ בדמיונות שלי בכזו חופשיות בדרך כלל אבל הפעם זה הרגיש כל כך טבעי ונכון שהייתי פועלת כנגד הטבע לו הייתי אוסרת על עצמי להפליג במחשבות. אני מניחה שממרחק הזמן אני גם נוטה להאדיר אותך יתר על המידה. אני אשתדל לזכור אתה לא אל, אלא רק בן אדם, אנושי כמו כולם. ואני אוהב עוד אחריך, אתה תאהב עוד אחרי. הדבר היחיד שאי אפשר לקחת לנו או להחליף זה מה שהיה בינינו. וזה היה משהו באמת מיוחד.

אני תוהה; כמה ממה שהיה בינינו היה אורגני וכמה היה כי רציתי לתת והיית שם בשביל לקבל. אני רואה בחורים מסויימים ואני מדמיינת אותם אוחזים בי באותה תשוקה שבערה בך, אני רואה אותי מצטמררת ומתקמרת לעומתם, אני רואה אותנו מדברים ומתחברים. מה מכל זה אמיתי בכלל? מה נובע מבדידות/פחד/שעמום? למרות שאני מוכרחה להודות שבאותם רגעים שאחרי, כששכבנו במיטה מחובקים, חשבתי לעצמי שיש דברים שאי אפשר לזייף, והם לא יקרו רק כי היית פונקציה בתוך משוואה – במקום הנכון בזמן הנכון. זה באמת היה מעבר. זה היה כל כך מחובר ומסונכרן, שלא יכול להיות שזה לא אמיתי. אז הנה התשובה שלי.

Categories: Uncategorized | Tags: | Leave a comment

חום שועלים

זכרון דברים: אני רוצה לתעד את היכרותי עם אדם, שהתחברתי אליו באופן מיידי וקרוב ועדיין אינני בטוחה כמה השפיע עלי.

אז כך היה המקרה בו הכרתי את השועל, או לקיצור – ש’.

למעשה, יש להתחיל את הזיכרון ביום רביעי בצהריים המאוחרים. אורה, ד’ ואנוכי ישבנו על הדשא, נהנות ממקלחת אביבית של קרניים נעימות. ד’ מחכה שהמשמרת שלה תסתיים, אני ממתינה לתחילת המשמרת שלי. פצחנו בקשקשת, נשית ורגילה למדי. בה אני הצהרתי, בפעם המי יודע כמה, שבאמת אין לי מה לחפש עם בחורים בגילי. שאני (במילים אחרות) בוגרת לגילי ולבחורים אין מה להציע לי מבחינה מנטלית. אורה הסכימה שנשים מתבגרות מהר יותר מגברים, אבל שאין לי מה למהר ולשפוט, ובכלל – כאן בבועה זה הכל מין זמין. לא מעבר.  וכך המשכנו לקשקש לנו עד שהחלה המשמרת שלי.

משמרת רגילה. הבוסים בשולחן בפוקר, מרוויחים את הבונוס לחג המולד ומעסיקים חלק מהכייפנים. נשארה קבוצה של אנשים, מעט משועממים, שבשל מטח הגשם הילכו כאריות בסוגר, מחפשים נואשות אחר אותו ניצוץ של חופש שהובטח להם, בפרח ובמתח שבין גבר לאישה. סקס סמים ורוקנרול. ביקשתי מאחד שיביא את הגיטרה שלו ונשב לג’מג’ם לנו אחרי הארוחה. ישבנו והתחלנו לזמרר, קבוצה של עשרה כייפנים שמנסים להתחמם מעט מבפנים. מכה אפורה, עוד ארון אחד, ועוד קלישאות של מסביב למדורה. אז שמתי לב לראשונה לנוכחותו של ש’. למען האמת, שמתי לב ששם לב אלי וחיפש אותי בעיניו. שירי, ואשיר לך קול שני, ביקש. חיפש שירים שאני מכירה. אז הסתכלתי עליו בפעם הראשונה וניסיתי לאמוד מול מה אני מתמודדת. בחור צעיר, חיצונית לטעמי, עם חיוך ומבט מהסוג שימיסו אותי, ברגע שאכיר אותו. קלטתי שחיפש אותי בכל פעם שהלכתי, ואז, לקראת סוף הערב הציע לי פרח. לקחתי אותו לפינה שקטה, שנוכל להביט בפרח לבד. מהרגע שנשארנו לבד, התחלנו לקשקש, גם על נושאים מיניים, שאכן הדליקו לי את הצורה. ישבתי מולו, והרגשתי שאני מדברת עם שווה לי. לשם שינוי. בכתיבת שורות אלו אני נזכרת בניר, אותו חתיך הורס שהכרתי בבר והתחיל איתי. הוא היה התגלמות היופי הגברי בעיני אך הרגשתי לעיתים שאני מדברת עם ילד שעוד צריך לעבור כמה דברים בחייו. ולא יכולתי להמשך אליו. אפס משיכה מינית.

ש’, כן. ישבנו בערך חצי שעה בחוץ, עם הפרח עד שהבוס בא לחפש אותי. יצאנו והלכנו לשבת במרפסת. לא היה שם אף אדם, כולם התקפלו, ואני כביכול יכולה לסגור וללכת לישון. ישבנו, קישקשנו על החיים, עישנו. במקום לשלוח ידיים נשף לי בהתרסה על הפנים, ואני חייכתי בחזרה חיוך של השתתפות. החלטנו להכנס פנימה וללמד אותי שש בש, הוא שיחק גם את המהלכים שלי, ושיחק בנדיבות ורוחב לב. חזרנו החוצה לעשן, כשש’ העלה את הרעיון המבריק של לצאת לצוד ברווזים בגשם. השעה הייתה בטח חמש בבוקר. השחר החל לעלות. יצאנו קפואים, בסנדלים, לגשם. הגענו לשטח שלהם ורדפנו אחריהם, הם לא נשארו חייבים וברחנו משם לנהר, נקרעים מצחוק. “מתי עוד תוכלי לספר שהלכת לרדוף אחרי ברווזים בחמש בבוקר?” הוא שאל בחיוך, וחשבתי לעצמי שאנחנו בטח נראים כמו קלישאה מהלכת. ישבנו על גדת הנהר, גשם יורד, עננים וערפל משייטים בכל פינה. שכבנו על האבנים מתחת לעצים, אחד ליד השניה, עם מעילים כשהגשם מטפטף עלינו. כנראה שדיברנו מלא, כי אני לא זוכרת שתיקות מביכות, אני זוכרת בעיקר נעימות וקירבה אמיתית. בשלב מסויים הוא ניסה ללמוד אותי להקפיץ אבנים לנהר. הוא מקפיץ ואני מטביעה. “הנה אבן טובה”, הוא מושיט לי אבן שטוחה. אני נמתחת וזורקת את האבן עם כל הכוונות בעולם, ומקפיצה פעמיים.  כבר שמונה בבוקר, גשם, רק שנינו ערים. כל הלילה היינו ביחד ואני לא רוצה לעשות את הצעד הראשון. אנחנו עומדים אחד מול השניה והפעם אני לא מסיטה את מבטי. הוא תופס אותי ומצמיד אליו. אנחנו מתנשקים סוף סוף. הסנכרון ביננו מושלם, עם השפתיים, המגע, הטעם. אני מאמינה שהמשכנו להתנשק ככה בגשם עוד דקות ארוכות עד שציינתי שכבר כמעט תשע ואנחנו חייבים ללכת לישון. הוא ניסה להתחנחן בעיני גור שועלים ולמחות ש”זה לא הוגן לתת לי ללכת לישון ככה, לילה שלם אנחנו ביחד ואני מת לגעת בך, עד שעשיתי את הצעד הראשון את הולכת?”. אני מחייכת אליו ואנחנו נפרדים מול המרפסת, בנשיקה, מתפצלים כל אחד לחדרו.

למחרת, יום חופש, אני קמה, זזה לכיוון הדשא בקוליות. שימצא אותי בעצמו. הוא אכן חיפש ומצא. אנחנו כמו שני מגנטים עם אותו שדה מגנטי, קשה שלא לשלוח ידיים כשאנחנו בפומבי. ועדיין, עבודה, צריך לשמור על מקצועיות מסויימת. הפעם כבר ידעתי­ שהלילה הוא שלי, ויהי מה. הלכנו אחר הצהריים לנהר, רק שנינו, שכבנו על האבנים והפעם השמש ליטפה אותנו. ככה שכבנו לנו ביחד, מתנשקים, מתלטפים, מעשנים. הוא נתן לאצבעות שלו לטייל על גופי וחוויתי למספר רגעים את הקדימון לערב שעומד בפנינו, בפיק ברכיים. שעתיים עברו להם וחזרנו לבועה, כשאנחנו מסכמים שבסביבות חצות אנחנו בורחים לחדר הפרטי שלנו להערב (אחד מהיתרונות הרבים בתור מנהלת). אני פשוט חייבת לדלג לערב, כי הוא היה מדהים. יש לציין שהטיזינג המיני ביננו היה קשה, במיוחד כשהוא ציין פעם אחת יותר מידי כמה שהוא נהנה לענג את זוגתו.

אז הגעתי לחדר והוא נכנס, מושיט את ידו ואוחז בי, מוריד ממני את הג’קט ומושך אותי למיטה. במשך 45 הדקות הבאות הוא היה בין הרגליים שלי, מדגים את יכולותיו הוורבליות לעילא ולעילא. התפוצצות. רגיעה. ואז, הפעם הראשונה שהרגשתי אותו, ככל הנראה הדבר הקרוב ביותר לשלמות.

תמיד יש את הרגע הזה, החדירה הראשונה ראשונה, שככל שיש יותר מתח, ציפייה וחיבה כלפי הפרטנר, הסיכוי להעריך אותה גודל. אני זוכרת את עצמי מחליקה מעליו והוא ממלא אותי לחלוטין. לשנינו נפערות העיניים והפה נפתח מעט, משנינו נפלטת אנחה של עונג. עכשיו זה כבר ברור, יש כאן סינכרון מדוייק, מגע, שפתיים, גוף, כימיה, הכל התאים כמו כפפה ליד. כאילו תירגלנו את זה כבר שנים. כאילו אנחנו מכירים את הגוף הזר הזה שלידנו, ויודעים בדיוק מה יעשה לו טוב. שנינו מבינים שזה גדול מכאן ועכשיו, שנינו מסוגלים להעריך את זה במסגרת הזמן והמקום שאנו נמצאים בהם. נרדמנו חבוקים, מתעוררים לקול הנקישות של ד’ על הדלת.

“שיט, פאק, פאקינג שיט” אני מקללת בשקט. ד’ המקסימה ביקשה רק שנפנה את החדר כי צריך לנקות והסתלקה. הוא חיבק אותי והרגיע ש”כולם על הזין שלו”, מה שלא ממש הרגיע אותי, כי לא  הייתי בטוחה עדיין עד כמה חוקי היה הלאמת החדר שלנו, ובכלל – זה המוניטין שלי בעבודה. יצאתי מהחדר ורצתי לד’ וניסיתי להבין איך לעזאזל היא ידעה שאני לא בחדר. היא טענה שעשתה 1+1, אבל אני עדיין חושדת שלא הכל נחשף בפני. לצערי, אני יודעת שארבעתם מלרלרים מאחורי גבי, אומנם לא משהו רע, אבל יש להם דו שיח פרטי משלהם שכזה.

לגופו של עניין, כולם כבר הבינו, וביום שישי, אחרי לילה סוער שהיה לנו ביחד, לא יכולנו לחכות שיגיע הלילה ונוכל להיות לבד שוב, לחקור האחד את השניה. המבטים התארכו, המחוות התמלאו במשמעות נוספת.

ש’, ש’ יקר. מעניין מה אתה עושה עכשיו.

הלילה השני היה סוער כמו קודמו, ומוצלח לא פחות, בו כבר פתחנו את הקלפים. המילים “מדהים” ו”מטורף” נזרקו באוויר כל כמה משפטים, והחיבוקים נהיו מעט חזקים יותר. “אל תצפי שזה יהיה ככה עם כולם”, הזכרתי לעצמי בשקט, “זה לא בשגרה ולא מזל של התחלה. זה אמיתי”. “אם הייתי מכיר אותך בארץ הייתי מציע לך לצאת איתי” הוא אומר תוך כדי חיבוק ארוך במיוחד במיטה. חשבתי על השיעורים הגאוניים שאני מקבלת ממורה אציל ורחב לב שכמותו. איך אני פותחת את הלב בפני נפש נהדרת, ונותנת לה מקום בתוכי. ואיך אני לומדת לתת לה לפרוח ולעוף, זמן כה קצר אחרי שרק הכרנו. נרדמנו אחד בתוך השניה, פקעת של רגליים וידיים וחום אנושי. התעוררנו לפני שכולם קמו ונעלמנו בחדרים שלנו.

התעוררתי אחרי הצהריים, והלכתי לשבת בשמש עם אורחים. הוא הגיע והרים בידו שקית ניילון “הייתי בשוק וקניתי לך משהו”, הוא חייך. “האלפחור הכי טעים שיכולתי למצוא”  ומוציא מתוכה “לוס הרמנוס” אוריגינל. האלפחור הטוב ביותר שקיים ביבשת כנראה. הופתעתי, המחווה נגעה לליבי. החלטתי לחכות ולאכול אותו בערב ביחד איתו. בלילה האחרון שלנו, המסכן חיכה לי כמו כלבלב מיואש עד שהתפנתי אליו. ואני, באיזי לקחתי לי את הזמן. כנראה שלוקח לדברים זמן לנחות עלי. הכנתי שאכטות לכולם ועוד מתנה בשבילו. ואז עוד שאכטה איתם, ועוד שאכטה איתם, ורק בסביבות שתיים וחצי לפנות בוקר התפנתי אליו. כמו חייל הוא חיכה לי ולבסוף ישבנו עם מרקו לסיגריה והלוס הרמנוס האלוהי. ישבנו במרפסת והוא תיאר לי איך יראו החיים שלנו ביחד, בעוד כמה שנים. אני יושבת על אבוב בנהר, כשהוא גורר בשחייה את האבוב, למחוזות שונים לפי בקשתי. כבר לא ממש סופרת אותו, מבוגרת ופרחה. הוא אפילו חיקה אותי, בתור זקנה, חיקוי שגרם לי להקרע מצחוק, ולהבהל לרגע שאיבדתי את השליטה על הסוגרים. “אני שמחה שהכרנו, שתדע לך”, אמרתי תוך שאני מתבוננת בו בחיבה עמוקה, “אתה מסוג האנשים שהייתי רוצה להיות חברה שלהם, עם או בלי קשר למשיכה המינית שיש לי כלפיך. אתה פשוט בחור אדיר”. סיימנו את האלפחור והוא כבר עשה לי את המבטים האלה עם הטיית הראש והרמת גבות יעני “ימניינים גברת? שנזוז?”, נארזנו לנו, לא לפני שהודענו למרקו שיש להודיע למנקה לסדר את חדר 3, בנוסף לשאר החדרים שרשומים במערכת. התחפפנו מחייכים מתחת לשפם. הגענו למתלה המפתחות והמפתח לחדר איננו. מוזר…קראתי למרקו והוא אמר שכדאי שנשתמש בצרור של הרזרבות. לקחתי את הצרור ולא הצלחתי להכניס את המפתח לדלת. עכשיו אני כבר מתוסכלת, מה קורה כאן? אני מנסה שוב ופתאום אני שומעת “החדר תפוס!” עצבני מעבר לדלת. “אבל החדר אמור להיות ריק”,אני חושבת וישר מריצה סרט בראש שמדובר בזוג שהתפלח לחדר לא שלו והפרענו להם באמצע. אני מנסה שוב ונוקשת על הדלת, “אתם צריכים לפנות את החדר” אני קוראת להם. “לא אנחנו לא, שילמנו עליו!” הם קראו בחזרה. “אתם יכולים לצאת החוצה?” אני קוראת להם, קצרת רוח, “שלוש בבוקר!” כעס קולו של הגבר, “מחר!”. זה היה קצה גבול יכולתי והחלטתי לסגת ולהתקשר למרקו. מרקו אמר שאני חייבת להכריח אותם לצאת ולהזדהות כדי שנדע במי לטפל אבל עד שסיימנו את השיחה יצאה הבחורה עם חוטי שינה בעיניה, ונחרדתי לגלות שמדובר באורחים לגיטימיים שאכן שכרו את החדר ואף זיהיתי אותם. התנצלתי ומלמלתי משהו על “תקלה במערכת ונעלם המפתח” והיא חזרה לישון. לאחר שהם סגרו את הדלת התגלגלנו ש’ ואני מצחוק. “אני לא מאמינה” אני לוחשת לו תוך כדי הצחוק “שהערתי זוג אורחים בשלוש בלילה כי רציתי לזיין” והוא צוחק איתי, שפוך מעייפות “בעצם, אם חושבים על זה”, אני מוסיפה תוך כדי שאני מלטפת אותו “סקס זו הסיבה הלגיטימית ביותר להעיר מישהו בשלוש בלילה”.  במחברת, בעידכון לילה, היה כתוב “נ.ב. לסדר את חדר 3” ואני הוספתי “נ.ב.2 אין צורך לסדר אותו בגללי, ישנים שם אנשים!!!”. מרקו אמר שהכי עדיף ללכת למתחם קמפינג, אין לו מושג איפה המפתחות לחדרים נמצאים ועדיף שנתפלל שהחדרים לא נעולים. “מקסימום, אפשר להרדם על הספות בחדר טלוויזיה”, הציע ש’ ואני עיקמתי את האף, תראו אותי, אחרי שני לילות בחדר פרטי מבודד עם מיטה זוגית נהייתי מפונקת. לפני שלושה ימים בכלל לא ידעתי שהוא קיים ועכשיו אני מרשה לעצמי לברור, כאילו זה לא יגמר לעולם. חיה בסרט. התחלנו ללכת לכיוון המתחם כשהוא לפתע עוצר אותי “תראי את הכוכבים” הוא הצביע לשמיים. לא היה ירח, הכל חשוך והכוכבים האירו כמו מליוני זרקורים. אלו היו השמיים היפים ביותר שראיתי בחיי.”זו העגלה הגדולה”, הוא החווה בידו. “בעצם, לא. זה בכלל חץ הצפון” אמר וצייר צורה חדשה באצבעו. ממש ראינו את עקימות הכדור עליו אנו דורכים, והשמיים נראו כאילו מישהו עבד עליהם באפקטים. עמדנו ככה דקות ארוכות, בוהים ומשתאים מול גרמי השמיים, תוך ייט אנד’ר חיבוק ארוך. הגענו למתחם וניגשנו כל אחד לחדר אחר, מקווים למצוא חדרים לא נעולים ושמישים, למרות שהמתחם לא היה פעיל כבר חצי שנה. סובבנו ביחד את הידיות לחדרים והדלת שמולי לא נענתה לי. איזו אכזבה. “זה נעול” הודעתי מבואסת, “אבל החדר הזה דווקא פתוח” הוא חייך תוך כדי שפסע פנימה והדליק את האור. זינקתי לחדר מביטה סביבי. ארבע מיטות קומותיים, על אחת המיטות ערומים ארבעה מזרונים ,שתי שמיכות וארבע כריות ראש קטנות. “פאקינג ג’ק פוט” קפצתי עליו בחיבוק והתחלנו להתנשק בלהט. ושוב שעתיים וחצי של יצרים, עישנו ביחד ואז גם נתתי לו את הפרח שהכנתי לו לכבוד יום הולדתו שחל ביום שני, “איזו מלכה את, אני אעשן אותו ואחשוב עלייך”, חיבק אותי לתוך שינה עמוקה של שעתיים. התעוררתי ונעלמנו. בצהריים הבחור בא להעיר אותי, לשאול אם אני רוצה להצטרף לקפיצה לסופר, קניות אחרונות. נשארתי לישון ובפעם הבאה שראיתי אותו, כשהייתי על הדשא, שנינו חייכנו חיוך מבוייש. הרגשתי סוג של הקלה, כי הסוף שכל הזמן ריחף מעל ראשינו כבר הגיע. הסוף היה גדול כמעט כמו הדבר שקרה ביננו, כמו ענן שריחף ועקב אחרינו לאורך כל רגע שחווינו ביחד. טיפטף על ראשינו כשעשינו אהבה והזכיר לנו שכמו כל דבר בחיים, גם מערכת היחסים הזו קצובה בזמן. הפעם, בניגוד למערכות יחסים אחרות בחיינו, אף ידענו בדיוק איך זה יגמר. מאחר והכל היה ידוע מראש – החששות ניטלו מאיתנו ונתנו לעצמנו להיסחף. לשם שינוי לא שמרנו על מרחק ביטחון. בעצם זה משהו שאני יכולה להעיד רק על עצמי, אני לא באמת יודעת איך הוא מחוץ לבועה. רציתי כבר שזה יגמר. לא כי לא נהנתי. כי הפרידה הכפויה הזו הייתה לי לא טבעית, וזו פעם ראשונה שנאלצתי לטפוח על שכם של נפש קרובה שרציתי לצידי ולאחל לה המשך דרך נפלאה, בלעדי. ישבנו לארוחת צהריים ביחד עם הקבוצה איתה טייל, ולא הפסקנו להביט אחד בשניה, וכבר לא היה לנו אכפת שכולם רואים ומבינים. שיחקנו עם הפלאפונים שלנו בשולחן, אחד מול השניה, וניסיתי להזכיר לעצמי לבקש ממנו את המס’ שלו כדי שנוכל לתקשר דרך וואטסאפ. לבסוף החלטתי שכולם על הזין שלי, פתחתי איש קשר חדש בפלאפון תחת השם “שועל” והעברתי אליו. הוא הביט במסך, חייך ואמר בשקט “קראת את מחשבותיי”. מישהי זרקה בשולחן “חבר’ה, בלי סודות בחברה”, ובאמת שלא התכוונתי לכך, אבל זמננו היה קצר וקצוב. את השעה האחרונה שהייתה לנו ביחד בילינו בשכיבה על הדשא, ראשי על החזה שלו, מאזינים למוזיקה מהפלאפונים שלנו, בוהים בהר שמולנו, בעצים ובשמיים. “אתה תחסר לי”, “גם את. אבל זו לא הפעם האחרונה שנתראה, תזכרי. אני אחד שלא שוכח”.

לבסוף הוא קם, והלך. חיבוק אחרון, מול כולם,נשיקות ובהצלחה ולהתראות.

האם נשמור על קשר? אולי. האם אראה אותו שוב? ימים יגידו. יכול להיות שבראתי לעצמי פנטזיה, ויכול להיות שזה אמיתי.

רגע. אני רוצה למחוק את המשפט הזה כי חשבתי על משהו מדוייק יותר, אבל לא. אני רוצה שהמשפט הזה ישאר כאן לתזכורת. כי מרקו לימד אותי משהו מאוד חשוב. אני בוראת את המציאות אליה אני שואפת.

ועל כן, זה אמיתי. אם זה יחזיק מעמד מעבר לגבולות הזמן והמקום, רק את זה – יוכיח הזמן.

זהו סיפור היכרותי עם שועל.

תודה לך שועל, על שלימדת אותי להפתח לכיוונים שעד כה לא חשבתי שקיימים. ותודה לך שהזכרת לי לתרגל אהבה נטולת רכושנות. אני שולחת לך אהבה, לכל מקום בו תפנה.

שישי לפנות בוקר, כך נראה הנהר, רגעים לפני שהתנשקנו לראשונה.

Categories: Uncategorized | Tags: | Leave a comment

Bad Girl Sandy

טוב יאללה, כל הזין

אין לי שום כוונות לתרגם את הכל לאנגלית, אני חושבת ונושמת עברית, אין צורך לעשות פילטרים ותרגומים לדבר האמיתי.

בכל מקרה, בשבוע האחרון לא כתבתי יותר מידי אבל עבר עלי לא מעט

דרמה אהד:

הגיעה השותפה. שהיא לפרקים נחמדה וזורמת ולפרקים לא מובנת לי בעליל. אנחנו סוג שונה של אנשים, וכשעובדים כל כך צמוד כדאי שלפחות תהיה כימיה. יש בינינו שתיקות, חוש ההומור לא חופף, וגם קצת ביישנות/חוסר פתיחות מצידה (ואני מניחה שמהצד שלה זה נראה כמו אובר פתיחות וחטטנות מצידי). חלי (החלאה) טוענת שמדובר בתופעה תרבותית שכיחה בשם “האשכנזייה המתה”, ושאין מה לעשות – סה לה וי. “תהיי את”, היא אמרה לי “זה הכי טוב שלך והכי טוב שתוכלי לעשות למען המצב”. אז קיבלתי. אני לא מתכננת להתאמץ.

 

מה שקצת מביך אותי וגורם לי להתבונן פנימה היא העובדה שכבר בסתיו 2007 קרה לי אותו הדבר, עם השותף שלי דאז. כמעט אחד לאחד. היום אני קצת בוגרת יותר ומקווה להתייחס לנושא בצורה חכמה ומכבדת יותר.

 

היום יצא לי להסתובב בין הרגליים של חלי קצת ולעזור מעט יותר מלבלגן. עסקנו בארכיאולוגיה נמרצת על כל נושא אפשרי. היא מתוקה אמיתית. בעיני היא סוג של סופרוומן, מדהים אותי איך היא מסוגלת לתפעל שלושה ילדים ולמלוך ביד רמה על הבית על כל המשתמע מכך: אוכל, ניקיון, סדר, וטיפול בזאטוטים.

סיימתי בלילה אחד את “דרומית לגבול ומערבית לשמש” של הרוקי מורקמי, עם לא מעט מחשבות. בעיקר התפעלתי. לא מן העלילה שהייתה נחמדה. אלא מן הכתיבה המרתקת שלו, מרצף החשיבה שלו שדורש ממני פעילות אקטיבית לשם שינוי. אני מבינה אותו, הוא בטח היה מבין אותי. הספר הזה גרם לי להזכר בסטנדרטים שהיו לי פעם, כשעוד הייתי נערה מתבגרת. לפני שהמציאות טפחה על פני. פעם עוד ציפיתי לפייט אינטלקטואלי מהבחור שעמד מולי. פעם גם ציפיתי לכבוד מסויים, שהיום למדתי לקבל את היעדרו עקב “קוליות”, “נון-שלנטיות” ו”אדישות”. “לא, לא אכפת לי”. אוי בחיי, כמה בולשיט והכחשה, הכל בשביל לא להיות פגיעים, חלשים, רק לא להודות שרצית יותר מהצד השני. ואני עוד טוענת שאני לא משחקת משחקים? אז אני לא עושה סצנות. כל הכבוד, למדתי לקרוא את המורה לנבוכים לאישה הנכונה של המאה ה-21. זו שלא רודפת, ולא עושה סצנות, לא עושה עניין מסקס. אבל זו אותה הגברת בשינוי אדרת. הרי זה לא שהרצונות והשאיפות שלי השתנו, אלא רק למדתי להנמיך את הקול כשאני מבקשת, ולקוות שזה יקרה מעצמו, בלי “ללחוץ”. אני נבוכה – כמה רחוק הלכתי מעצמי. איך הרכבתי את עצמי מחדש, לפי המודל שהרכיבו אנשים שמנותקים מעצמם ומהרגשות שלהם, כמו עיוורת. יש משפט באנגלית שהולך בערך כך: “אם אתה מחכה לעזרת מישהו – מומלץ לוודא כי יש לך כיסא נוח להמתין עליו”. יאללה, קחי את עצמך בידיים, השמחה שלך צריכה להיות תלויה בך, לא בשום דבר חיצוני.

ביום חמישי, סוף סוף, מתחילים לעבוד במשמרות. מה שאומר שיש לי זמן פנוי מוגדר שאני באמת יכולה לעשות בו מה שאני רוצה מבלי לחוש רגשות אשם על שאני לא עם אנשים/שאני מטיילת. ממילא אין כאן הרבה אנשים כרגע. מה שכן, מגיעים לכאן אנשים מרתקים, ממגנטים, וכן. יש הרבה מתח מיני, לפחות מבחינתי. אם כי אני די שומרת על עצמי כרגע.

חזרתי לרוץ וגם הצבתי לעצמי מטרה – עד המרתון הבא במרץ – לרוץ את הרבע. אנחנו עכשיו בנובמר – כלומר ארבעה חודשים. וואו, הרגע קלטתי שזה ים זמן. טוב זה לא כזה משנה, אני רצה עכשיו. רצתי שלושה ימים ברצף והיום נחתי. מחר אני ארכב על סוסים אבל אצא לריצונת כשאחזור, אני מקווה.

 

זהו, אין לי כוח יותר לכתוב, היידה לישון

לילה טוב

-פוסט זה נכתב בתאריך 29 לאוקטובר 2012, בשעה 23:35- 

Categories: Uncategorized | Leave a comment

Ready, Set, GO!

So many of my friends have warned me to make sure I keep a traveling journal. Other wise I just wont remember a thing. At least that’s what happened at the gap year between my high school graduation and my army service, when I was volunteering in the States. A lot of those precious memories are gone, cause of the simple fact I hadn’t documented anything.

“if a tree falls in the forest and no one is around to hear it does it make a sound?”–  George Berkeley

It has been a week and three days since I left home, and this is my first document so far.  So I guess we should start from the beginning.

It was only my mother who was there with me at the airport for the simple fact I didn’t want to get on the plain all teary and emotional. The goodbye was still emotional but very precise. Everything that needed was said and it was all so right. Finishing the talk I felt like a prompted and very well groomed baby chick that its mom just fixed its feathers, moments before leaving home for the first time. So with that feeling, I gave mom one last kiss and hug and went on the hand bag security checking point, and that was it. Kinda dramatic, isn’t it?

Well, apparently i was just invited for lunch. You can’t say “no” to homemade food round here. but since I got nothing to do in the meantime, ill be back soon enough to finish what I have started.

airport, israel

Categories: Uncategorized | Leave a comment

Blog at WordPress.com.